top of page
חיפוש

מודעות עצמית קצת אחרת

אני חושבת שיש בלבול לגבי מה זה בדיוק מודעות עצמית.


אני במשך שנים חשבתי שלהיות מודעת לעצמי זה להיות מודעת כל הזמן לכל הפגמים שלי. שנים הייתי עסוקה בלוודא שאין משהו שלילי שיכולים להגיד עלי, שאני לא אמרתי קודם. כאילו אם אני רק אחיה את הפגמים שלי, הם יהיו פחות מביכים איכשהו. כשהבנתי שמושלמת אני לא אהיה, איכשהו נהיה לי ברור שמאוד חשוב שלפחות אני אהיה מודעת לזה. נדהמתי מאנשים ש"לא מודעים לעצמם" ש"חושבים שהם יותר טובים ממה שהם". ובעיקר פחדתי להיות הם. לא הבנתי אז שאלו אנשים שמעזים, שמשתפרים, שפשוט עושים מה שהם רוצים. אני הייתי רחוקה משם מאוד כל עוד הפחד הזה ניהל אותי.


שנים הייתה לי פנטזיה לראות את עצמי מהצד, בצורה ניטרלית, להבין אם אני טובה או נוראית כמו שאני חושבת, יפה או מכוערת. אז עוד לא הבנתי שאין ניטרלי. שכל אחד שמסתכל עלי רואה אותי דרך העיניים והעניינים שלו, ושמה שהוא חושב עלי מספר יותר עליו מאשר עלי. עוד לא הבנתי שאף אחד לא יכול להגדיר אותי.


ואני פוגשת את ההלקאה העצמית הבלתי נגמרת הזאת במסווה של מודעות עצמית אצל כל כך הרבה מטופלים ותלמידים וחברים, שאני חושבת שכל אדם שנמצא בהתפתחות יכול להרוויח מלעצור לחשוב על זה רגע, מה באמת המודעות שאני רוצה?


ההגדרה שמככבת ברחבי גוגל למודעות עצמית היא "תשומת לב של האדם או הקבוצה אל עצמיותו: רגשותיו, מחשבותיו, צרכיו ותשוקותיו"


זה בדיוק ההפך ממה שתמיד חשבתי!


זה בכלל לא להסתכל על עצמי מהצד ולהעביר ביקורת. זה בכלל לא להסתכל על התוצאה. זה להסתכל במפנים ולא מבחוץ. זה לראות אותי. מודעות הרבה יותר דומה לחמלה מאשר לשיפוט.


למה זה כל כך חשוב?


קודם כל כי צריך להיות לנו נעים בתוך עצמנו, וזה ממש לא נעים לחיות עם מישהו שלא מפסיק לבקר אותך. זה גם לא יעיל. הסיכוי שלי להגיע להישגים, ללמוד מטעויות ולהגשים את עצמי מתכווצת מאוד באווירה הזאת.

מעבר לזה כל הביקורת הזאת רק מונעת את המודעות האמיתית. כמה היית נפתחת ובאמת מספרת הכל לאדם שכל הזמן שופט אותך? אני נוטה לשמור את העניינים שלי לעצמי מול אנשים כאלה. ככה זה גם בשיח הפנימי. יש הרבה עניינים לא מודעים בתודעה שלנו וכדי שנוכל להפוך אותם למודעים אנחנו צריכים ליצור סביבה תומכת. לא סתם אנשים מספרים לי כמטפלת מה שהם לא העזו לא לספר לאף אחד, או אפילו מגלים על עצמם דברים שהם לא ידעו. הם יודעים שלא משנה מה יקרה אני לא אשפוט אותם. אני אראה את הקושי שלהם, אני אהיה בצד שלהם. זאת חמלה.


לבסוף הביקורת הזאת יוצרת תמונה מעוותת. אם אני מתרכזת רק בפגמים שלי אני מפספסת חלק לא פחות חשוב בתמונה- את המשאבים שלי, הכוחות שלי, מה שאני כן עושה טוב. וזה חשוב!

טל בן שחר (מרצה מפורסם לפסיכולוגיה חיובית שאני ממליצה לקרוא כל מה שהוא כותב) כתב בספר על אושר וניהול שרוב האנשים שרוצים להצליח ולהשתפר עושים טעות- הם בודקים במה הם לא טובים ואת זה מנסים לשפר. לדעתו כך אפשר להגיע לבינוניות במקרה הטוב. להצלחה אמיתית אפשר להגיע על ידי מציאת הדברים שבהם אתה טוב, אפילו יוצא דופן, ושיפור שלהם.


הוא נותן דוגמאות של אנשים מפורסמים שפעלו כך, כמו מסי למשל, שמסתבר שהוא עילוי בדברים מסוימים אבל ממש בינוני באחרים. וואלה, הצליח לו. האמת שגם לי. לפני מלא שנים עשיתי קורס פסיכומטרי ולא הבנתי למה המרצה נותן לי שוב ושוב תרגילים באנגלית, שאני כבר יודעת, במקום במתמטיקה, שאני ממש לא יודעת. כששאלתי אותו הוא ענה שבמתמטיקה אני אעבוד קשה וארוויח מעט, אבל אם אני אהיה ממש אלופה באנגלית אני אוציא שם את הנקודות שיאזנו את המתמטיקה. וואלה, עד היום בכל פעם שאני משוויצה ב 711 שקיבלתי (הנה, סחטתי עוד הזדמנות) אני מודה בלב למרצה הזה על השיעור החשוב, ועל הפטור מאנגלית שהוא סידר לי לכל התואר. וכן, במתמטיקה אני עדיין טמבלית, אז אני משלמת לרואה חשבון שישבור את הראש ומתעסקת במה שאני טובה בו. ובמקרים שהייתי חייבת ללמוד קצת מתמטיקה כי אין ברירה, הביטחון שלי מההצלחה הזאת היה שם עבורי ועזר לי להצליח.


אז מה עושים במקום להתבונן ולבקר? פשוט מתבוננים. לוקחים בדמיון צעד אחורה ומתבוננים. בלי שיפוט, בלי לסווג מה טוב ומה רע, בלי לשים כותרות ולהגיע למסקנות. פשוט להתבונן במה שעובר בראש ובלב. גם אין צורך להיבהל. כשמתחילים להתבונן מגלים כל מני דברים משונים בפנים- מחשבות שליליות ואפילו הזויות, רגשות שבקלות נסווג כשליליים או מוגזמים. זה קרנבל שלם מה שנמצא שם בפנים, וככה זה אצל כולם. פשוט להתבונן, לנשום.


המטרה של המודעות היא לא לכלוא אותנו בהגדות של מי אני ומה אני. להפך. המטרה היא לצאת מהמקומות האלה ולאפשר שינוי. התוויות מקבעות אותנו דווקא במקומות שבהם אנחנו לא רוצות להיות.

עולה פרשנות? עולה ביקורת? ברור. לא צריך להיחלם בזה, פשוט להתבונן גם בה. בחמלה. בהבנה שזה דפוס שהתאמנו עליו הרבה שנים, ועכשיו מתחילים להתאמן במשהו חדש. וכל פעם שהתבוננתי, לא משנה מה ראיתי שם וכמה זה "נורא", היא עוד פעם שחיזקתי את השריר הזה. לא משנה מה ראיתי, עצם ההתבוננות היא דבר טוב. אני יכולה להיות גאה בעצמי על זה.


כשמדברים על איך אנחנו מדברים על עצמנו, תמיד חשבתי שאני אמורה להיות צנועה, להקטין את עצמי. היום אני בוחרת בענווה : "תכונה או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים".


בסוף, אני לא נוראית, וגם לא מדהימה, לא טובה מאף אחד אחר וגם לא טובה פחות.

פשוט אני.

זה משתנה כל הזמן, אבל זה מה יש,

ועם זה ננצח

129 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


וואאאווווו. את את וזה כל כך הרבה. ילדה אהובה שלי שזורעת סביבך זרעים של טוב. ממי שלי אהובה❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤

Like
bottom of page