אני מתה על הביטוי קבלה רדיקלית, שטבעה מרשה לינהאן.
מה זה אומר קבלה רדיקלית? בגדול, לקבל את הכל. את עצמי בדיוק כמו שאני, את האחרים שסביבי, את נסיבות החיים שלי. הכל.
ההכל הזה יכול להיות קצת מאיים. מה ז"א הכל? גם את הדברים הרעים?
החשש העיקרי שלי מול הנושא של קבלה הוא הפחד שאם אני אקבל את עצמי ואת הדברים כמו שהם אני לעולם לא אתפתח ואשתנה.
מהניסיון שלי זה עובד בדיוק ההפך.
אני מטפלת חסרת סבלנות. כן, זה מוזר, אבל זה עובד לי. אני רוצה לראות המטופלים שלי עושים את השינויים שהם רוצים, ואני רוצה שזה יקרה מהר ככל הניתן. אין לי איזו חיבה מיוחדת לראות אנשים סובלים. אני במקצוע הזה כי אני אוהבת לראות אנשים יוצאים מסבל, לא מתפלשים בו.
הכי מתסכל אותי כשאדם רוצה לעשות שינוי, וכל מה שהוא מדבר עליו זה כמה הוא או המצב לא בסדר. אנשים עושים שוב ושוב את אותן פעולות שהם עושים כבר שנים, ואיכשהו כל יום מחדש הם בהלם מעצמם. מזועזעים. יושבים חצי פגישה ומספרים לי שוב כמה הם נוראיים. כשהם עסוקים כל כך בכמה הם לא בסדר, הם לא מספיקים להגיע לאיך אפשר לשנות את זה. הם בכלל לא שואלים את עצמם מה יעזור להם. רק מלקים את עצמם שוב ושוב.
התלונות האלה הן וויכוח מתמיד עם עצמי, ועם מה שקורה בחיים שלי. כל פעם שאני מתבוננת במשהו ואומרת "זה לא בסדר", אני מתווכחת עם מה שקורה. ביירון קייטי, בספר המהמם שלה "לאהוב את מה שיש", טוענת שככה בדיוק יוצרים סבל. היא לא אומרת שאין כאב בחיים. להפך. בטח שיש. אבל כאב לא חייב להיות סבל. דווקא הניסיון להתרחק מהכאב, הוויכוח איתו, חוסר הקבלה- זה מה שיוצר את הסבל. היא מציעה לקבל את הדברים כמו שהם. אפילו לאהוב אותם כמו שהם.
שנה שלא ישנתי לילה אחד רצוף. מה לעשות, התינוק לא ישן- אני לא ישנה. המון זמן ניסיתי לפתור את העניין הזה. המון זמן הייתי ממורמרת. שום דבר לא ממש עבד. יותר גרוע, פתאום הבנתי שלפעמים משהו כן קצת עובד, והדברים משתפרים, ואני עדיין ממורמרת. זה עדיין לא מה שרציתי. כשהבנתי את זה החלטתי לשנות גישה. שאלתי את עצמי מה יקרה אם אני אצא מנקודת הנחה שככה זה, שתינוקות לא ישנים טוב. שזה כמו שתינוקות מלכלכים כשהם אוכלים, כמו שצריך לנגב להם את הקקי, כמו מיליון דברים שאפשר היה לקטר עליהם אבל הם פשוט ככה ואין בשביל מה.
פשוט החלטתי שהמצב, כמו שהוא, הוא לא בעיה. מקבלת. מפסיקה להתווכח. והשינה נשארה אותה שינה אבל מבחינתי זה שינה את הכל. לא חשבתי על איך לפתור את זה בכל רגע פנוי, לא הופתעתי והזדעזעתי כל לילה מחדש. פתאום לא הייתי כל כך ממורמרת. ויכולתי לראות דברים טובים, גם לילה שהיה טוב יותר, וגם אלף דברים אחרים שלא התייחסתי אליהם כי הייתי עסוקה בבעיות. ואחרי כמה זמן, כבר הייתי חזקה מספיק לעשות צעדים אמיצים, שאיכשהו שיפרו את הכל. וגם אם לא מושלם, אני יכולה עכשיו לראות כמה טוב.
קבלה נותנת לנו שקט. כבר לא צריך לפתור הכל, אפילו לא לקטר על זה. זה לא מתיש כמו הוויכוח. זה מאפשר לנו לשמור את האנרגיות שלנו לפעולות.
כשאין קבלה לא רק שקשה יותר לעשות שינוי, גם אם כבר מצליחים לעשות איזה שינוי, איכשהו זה אף פעם לא מספיק. העבודה שלי בקליניקה גרמה לי לטבוע את המשפט המטופש אך מדויק- שינוי בלי קבלה הוא שינוי בלי הקלה. כבר ראיתי אנשים שמשיגים מטרות שהם אף לא האמינו לרגע שיצליחו, ולא מרוצים מזה אפילו לרגע. ברגע ששריפה אחת שבערה בתוכם נכבתה הם עסוקים בשריפה הבאה. ותמיד תהיה עוד אחת. ככל שאנחנו עובדים על עצמנו הדפוסים מתעדנים, התגובות מקדמות יותר, הפרשנות יפה יותר. אבל תמיד יהיו לנו עוד עניינים. לעולם לא נהיה הדמות הזאת שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, וככל שנפסיק להציב את זה כתנאי, נוכל להתחיל ליהנות ממה שאנחנו כן, ממה שהחיים שלנו כן.
תמיד יהיו לנו בעיות ותמיד יש לנו המון דברים טובים בחיים. אליהם אפשר להתחיל לשים לב, כשמפסיקים לשים את כל הפוקוס על מה שלא. כשמרפים. כשמקבלים.
ובכלל, הגישה האגנוסטית שלי לפגמים שאנחנו מוצאים בעצמנו, באחרים ובחיים, היא שהם בכלל לא בהכרח פגמים. זו רק פרשנות. לרוב הפגמים האלה יש גם משמעויות חיוביות. לפעמים דווקא מה שאנחנו רואים כחולשה הוא בעצם חלק מהכוח שלנו. לפעמים משהו שאנחנו חושבים שהוא איום מוביל לדברים מופלאים. לרוב, הדברים מפסיקים מעצמם להיות בעיה, כשאנחנו מפסיקים להתייחס אליהם ככה. כשהייתי בת 16 ואמא שלי חלתה בסרטן, לא האמנתי לרגע שיום אחד אני אומר שזה היה אחד הדברים הכי טובים קרו לי. הוא זה שגרם לי לצאת למסע האישי שלי, שעצם הכתיבה הזו היא חלק מההגשמה שלו. לפעמים אני חושבת שהתמונה שאנחנו רואים כל כך מוגבלת, שבכלל עדיף לסמוך על הדרך עצמה, על החיים ומה שהם מביאים (וכמובן שהטאואיסטים חשבו על זה הרבה לפני). כך כשמגיע משהו, אפשר להסתכל לו בעיניים, ובמקום לשאול "למה", לשאול "איך".
ולגבי הפחד שלא נצמח ולא נתקדם, ככל שאני רואה אנשים צומחים, אני מאמינה יותר ויותר שזה פשוט צורך שיש לנו. שאנחנו לא חייבים שמשהו יהיה רע כדי ללמוד, להשתפר, להתקדם. להפך, כשאנחנו באים מתוך מה שיש, ולא מה שאין, התוצאות יוצאות הרבה יותר טובות, כי הפעולות שמובילות אליהן נעשות באהבה.
Comentarios